יועצות למעמד האישה- פרופיל מקצועי 

מינוי יועצות למעמד  האישה- נתונים על קצה המזלג

1. היועצת למעמד האישה ממונה על פי חוק היועצות ("חוק הרשויות המקומיות (יועצות לענייני מעמד האישה), התש"ס- 2000 ").
2. מינוי היועצות הינו חוליה נוספת בתהליך מינוי ממונות על מעמד האישה במשרדי ממשלה.
3. רק ב- 204 מתוך 256 ערים ומועצות בישראל מונו יועצות, כלומר ב- 20% מהערים והמועצות עדיין אין יועצות. 
4. מינוי יועצות הינו מינוי פוליטי ונעשה על יד ראש העיר/ מועצה.
5. המשרה, בראש וראשונה הינה משרת אמון.
6. רוב היועצות מנהלות את ענייני מעמד האישה כמשרה נוספת, מעבר למשרה רשמית בעירייה/ מועצה.
7. היועצות, למעט  יועצות המועסקות במשרה מלאה ובשכר (כדוגמת היועצות באשדוד, באר- שבע, ראשון לציון ועוד), אינן מקבלות תוספת שכר עבור מילוי התפקיד.
8. רב היועצות מתפקדות לרוב ללא תקציבים, או בתקציבים שאינן משקפים, לא את חשיבות הנושא ולא את היקפי הפעילות, שהן מבצעות, ו/או את אלה, שהן נדרשות לייצר, הלכה למעשה בשטח, מה שמנציח את תפקיד "המטפלת- המלקטת" שאיננה בעלת השליטה, הסטריאוטיפי של נשים בחברה.
9. אין הגדרת פרופיל תעסוקתי נדרש לממלאת תפקיד היועצת.
10. היועצות מגויסות לרב מתוך העירייה.
11. היועצות לא עוברות מבחנים או מיונים כלשהם.
12. היועצת כן עוברת מכרז, שלרב מותאם עבורה, בהתאם ליכולותיה ולא בהתאם לדרישות התפקיד.
13. תפקידה המרכזי של היועצת לייצר שינוי במעמד הנשים בקהילייה, קרי בעיר/ מועצה או במשרד ממשלתי.
14. המוסד הממנה לא תמיד מעוניין בשינוי בסטאטוס הנשים, מה שעלול ליצור קונפליקט ו/או ניגוד אינטרסים בהמשך הדרך, בין הממנה לממונה.
15. היועצת מוחלפת בכל עת שראש עיר/ מועצה חדש נבחר.
16. יועצות ממוקדות באירועים והדרכות על בסיס אינטואיציה או "מה שהיה- הוא שיהיה" ולא על בסיס חזון ותוכנית עבודה. כתוצאה מכך, עשרות אלפי שעות הדרכה מועברות מידי שנה, בנושא "מעמד האישה", באמצעות סדנאות, קורסים, פרויקטים, הרצאות, ימי עיון והשתלמויות. מעולם לא נעשה מחקר יישומי בשטח, שבדק את התהליכים, את איכויותיהם, כדאיותם ובעיקר את תוצאותיהם, עבור היועצות, הנשים והגוף הממנה- המדינה.
17. פעילויות היועצות הינה אינדיווידואלית, אין כמעט שיתופי פעולה אלא תחרותיות.
18. עבודת היועצת מנוהלת בשיטת "ניסוי ותעייה", ללא כל הישענות על חזון, אסטרטגיה, יעדים עסקיים, מדדי הצלחה ונהלי פיקוח ובקרה.
19. למרות 7 שנות פעילות של יועצות, מאז הוחל החוק- אין מידע מרוכז/ מחקרים המציגים את הקשר בין הפעולות הנקודתיות של כל יועצת  לקידום מעמד האישה בעירה. בנוסף, אין מחקר המציג את הקשר בין פעילויות היועצות ברמה הארצית לבין קידום בפועל של מעמד הנשים בישראל.
20. אין הכשרה מסודרת ליועצות, לאחר כניסתן לתפקיד, למעט קורס בסיסי של הרשות לקידום מעמד האישה, שרובו ככולו תכנים פמיניסטיים- מגדריים ומעט מיומנויות בסיסיות.
21. אין מרכז מידע ליועצות/ ממונות וקובעות מדיניות, אשר באמצעותו תוכלנה, לגבש אסטרטגיה, התואמת את צרכי ויכולות החברה ולהפכה לתוכנית עבודה ממוקדת מטרות, יעדים ובדיקת הצלחות. 
22. לא הרשות לקידום מעמד האישה ולא מרכז השלטון המקומי הצליחו בשבע השנים בהן פועלות היועצות, ליזום ולבצע מחקר מקיף, הבודק את הקשר בין השקעה לתוצאה בפעילויות היועצות.  

 מתוך כל האמור בסעיפים 1-21 בשורה תחתונה נשאלת השאלה, מה היה קורה אילו הייתה המדינה מגדירה מחדש את-

1. דרישות התפקיד
2. תהליך הגיוס
3. תהליך המיון
4. תהליך ההכשרה
5. תהליך הפיקוח על מילוי התפקיד
6. תקופת ההעסקה
7. סוגיית נאמנות היועצת לנושא (מעמד האישה) ולא לאדם (ראש העיר- הממנה)

 הואיל והמדינה ממשיכה למנות יועצות במינוי אישי- פוליטי, והואיל וחלק גדול מהיועצות הממונות אינן מתאימות (מעצם היעדר כישורים, מיומנויות וגם תודעה פמיניסטית הרלוונטיים לתפקיד) למילוי התפקיד ובנוסף, אינן  מוכשרות על ידי הממנה בפועל, וגם אינן מקבלות תקציבים , כ"א וליווי מקצועי הולם, חיוני לדעתי להשקיע חשיבה יצירתית בבחינה מחדש של תהלוך בחירת נושאות התפקיד, משלב הפנייה להצגת מועמדות באופן חופשי ועד שלב ההכשרה לתפקיד.